להקת המחול קמע – THE SKIN/ LEGENDS מאת מרקו גקה, העמדה: ג'ובאני די פלמה, מוזיקה: פטי סמית, קית' ג'ארט, עיצוב תאורה: אודו האברלנד/ Rain Dogs מאת יוהאן אינגר, העמדה: קארל אינגר, מוזיקה: טום וויטס, עיצוב תאורה: פיטר לונדין/ מרכז סוזן דלל 10.3.2022
14 במרץ 2022
ביקורת מחול מאת רות אשל' יומני המחול
שני כוריאוגרפים בעלי שם עולמי, מרקו גקה מגרמניה, ויוהאן אינגר משוודיה העלו יצירות שלהם בלהקת המחול קמע הפועלת בבאר שבע. הנכונות שלהם לעשות זאת, היא תעודת כבוד ללהקה. תמיר גינץ, המנהל האמנותי של הלהקה בחר בשתי יצירות שונות לחלוטין, הראשונה של גרקו שיש בה איכות רובוטית עתידנית, ולעומת זאת היצירה של אינגר טבולה ב"יומיומיות" של שנות השבעים. הבחירה מוצלחת ויוצרת גיוון. שתי היצירות נמצאו ברפרטואר של להקות מובילות בעולם, נכתבו עליהן שבחים, אבל כאן, אני רוצה להתרכז בביצוע של הרקדנים הנהדרים.
להקת המחול קמע, "כלבי גשם" מאת יוהאן אינגר, רקדנים: דויד דר וין וג'ורג'יה סקוקרה, צילום: מעיין קאופמן
בריקוד Thin Skin התנועה חדה, מקוטעת, האנרגיה אסופה ומרוכזת בגוף, ברורה בהתכוונות שלה. הביצוע מפעים. גברים ונשים בלבוש זהה, מכנס אורך שחור כשהטורסו מכוסה בשכבה דקה של בד שקוף עם דוגמא עדינה, שנראית כמו עור דק שדרכו ניתן לראות את עבודת השרירים שהיא שירת הלל לגוף. לאורך היצירה יש מוטיב תנועתי חוזר של נפנופי כפות ידיים שמעלות על הדעת, כנפי ציפור רוטטות, המשדרות, אולי, זעקות "הצילו" מפני השתלטות המכנית והמנוכרת של העולם העכשווי על הגוף.
הקומפוזיציה של היצירה מושתת בעיקר על מחרוזת ריקודי סולו של גברים. הראשון בהם, בביצוע של שגיא בללי, הוא של רקדן-על עם הקרנה שיכולה לחלחל לכל פינה בתיאטרון. גם הביצוע של הגברים האחרים מרשים. הנוכחות הנשית מועטה, וניראה שהיוצר מוקסם מהיכולת הגברית, ולכן כל כך מרנין היה לצפות בדואט ובטריו בהשתתפות הרקדנית המצוינת קארלי ודלביני-דונלי שהיכולות שלה השתוו לגברים. מפעם לפעם מלאה הבמה ברקדנים בקטע אוניסונו קצר, ורציתי לראות יותר.
כאשר התאורה משתנה, חלקי במה מתמלאים בעשן אפרפר, נוצרת אווירת מסתורין שבולעת את הרקדנים, וכמו סוג של מכשול זמני, נדרשים הרקדנים לאקסטרה אנרגיה פנימית כדי להקרין דרכה. השפה התנועתית המיוחדת והביצוע המעולה, מעמידים ריקוד זה עם אותם ריקודים בודדים שנחרטים בזיכרון.
בעוד שהריקוד של מרקו עוסק בכאב המחושק בעולם העכשווי/עתידני, הרי היצירה "כלבי גשם" של יוהאן מחזירה אותנו לשנות השבעים, אולי לעיר ניו-יורק. אלה שנות התנועה "היומיומית" שבאה לידי ביטוי בעיצוב התלבושות, החופש המגדרי, היכולת לשאת איתך לכל מקום את הרדיו טרנזיסטור ולתת לגוף להגיב, להתנועע ולרקוד "איך שבא לך". מדובר במחול תיאטרלי הבנוי מסצנות, למוזיקה הסוחפת של טום וייטס. שפע דואטים שזורים ביצירה, התנועה זורמת, אבל ניראה שהיוצר עשה בחירות תנועתיות מוקפדות, לא ליפול לתוך "התנועה הצפויה" והשגרתית. כשהביצוע מעולה, והרקדנים מצליחים למצוא את איכות התנועה של כל דמות, זה תענוג לצפות במחול זה שמזכיר שאנו בני-אנוש.