סצינת המחול המודרני בישראל היא אחת המגוונות והיצירתיות בעולם, לטעמי. בעיני, להקת קמע והכוריאוגרפיה של תמיר גינץ היא לא פחות מגאונית. יש שלמות בחוסר המושלמות שלה, כי מחול מודרני לא שואף ליופי כמו הבלט הקלאסי. הוא שואף לגעת בתופעות חברתיות, ברגשות עמוקים מסוגים שונים, כולל כאב, קונפליקט וסבל אישי וחברתי.

תמיר גינץ הציג לנו לא מזמן, לפני כחצי שנה, מופע מחול שונה ב-180 מעלות מ’פנים לבנות’. ‘בהקיץ’ הוא מופע של אסתטיקה מושלמת. הדגש על היופי, הטוב והנעים בחיינו, בעוד ש’בפנים לבנות’ אנחנו רואים את ההיפך מזה. הכוריאוגרפיה הייחודית, התנועתיות המאתגרת והחושנית של הכוריאוגרפיה שלו יכולה לקחת אותנו בשני הכיוונים, ובמופע הנוכחי, שאולי מתחבר לנו עם אופי התקופה שכולנו חווים, אנחנו מרגישים את הקונפליקט, המלחמה בין האדם לבין החברה, בינו לבין הקרובים לו, מעין אדם לאדם זאב, וגם המלחמה של אדם עם עצמו.

המחול הקבוצתי, סולו ודואטים, מתחוללים כולם על רקע של וידיאו, שממחיש לנו עוד יותר, הן בפרצופים ובדימויים שמופיעים על הקיר שמאחורי הרקדנים, והן במוזיקה שהופכת לעיתים קרובות לצורמת וחזקה מדי, מהם החיים בעצם. החיים שמתגלמים במחול הזה הם חיים של שנאה, פחד וקרבות בלתי פוסקים של כולם בכולם. לעיתים נדירות האדם מוצא רווחה, אך גם היא לשעה קלה. בזוגיות, יש משחק שבו יש גם קרבה ואינטימיות, אך גם זו מתחלפת במהירה בשיטנה ובמלחמה.

כל זה, בשפת המחול הייחודיות של גינץ, שלא משאירה לנו רגע משעמם. המחול של גינץ הוא סוג המחול שהייתי ממליצה עליו גם לאנשים שאינם מבינים או אוהבים מחול באופן מיוחד. את השפה של גינץ, את האינטינסיביות של ההתרחשויות, את הסיטואציות שמעוררות למחשבה, גם אלה שלא חובבים מחול באופן מיוחד, הם יאהבו, כך לדעתי.

למופע יש שני חלקים. החלק השני, גנאווה, נוצר על ידי כוריאוגרף ספרדי, נאצ’ו דואטו, והוא שונה בתכלית מכל בחינה אפשרית מהחלק הראשון. יש בו אסתטיות שונה לחלוטין, תנועתיות אחרת לגמרי, אין בו קונפליקטים מודגשים ורגשות קשים, אלא המון יופי והרמוניה. מה שמשותף לשני החלקים הוא, כמובן, הווירטואוזיות של רקדני להקת קמע.