אי שם, במהלך התקדמותו של המחול ״לא נודע!״, בביצועם של 14 רקדני קמע, בחצי קול ועל גלי המוזיקה הסוחפת של אבי בללי, נשמעת מובאה מתוך הטקסט של ברטולד ברכט באופרה ״עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני״. על נקלה ניתן לזהות בה נקודת מוצא ליצירה החדשה הזאת של תמיר גינץ, המנהל האמנותי והכוראוגרף של הלהקה מבאר שבע, מאז כינונה ב- 2002 ביוזמה משותפת שלו יחד עם דניאלה שפירא.

הטקסט של ברכט מדבר על הרס שגורמים איתני הטבע, אך בה בעת מפנה אצבע מאשימה לעבר האנושות המכבידה את ידה על מה שעדיין מבקש להמשיך ולהתקיים. הדברים נאמרים קצת באיחור, כחיזוק התמונה האפוקליפטית שגינץ מצייר מיד עם עלות האור הראשון של התאורה המיתית שעיצב שי יהודאי, וחושף את רקדני הלהקה השרועים כגוויות בתוך שדה מפוחם.

שדה-הבמה השרוף, שעיצב אדם קלר, וגם התלבושות המוכתמות, עדיין בהירות כנגד הרקע השחור, שעיצבה לימור הרשקו דרור, מתארים כבמשיכת מכחול תמונה של הישרדות מאימי הסערות והאש שבערה סביבם. תרומתם חיונית וחשובה להבנת היצירה ולתחושה כי אנו מוזמנים ליטול חלק במה שגינץ מגדיר כ״פנטזיה המתרחשת בהשראת אירועים אקטואליים, התרחשות אי שם… ביום שאחרי, במקום שמעבר לקצה… ואולי זה כבר כאן?״

הפתיחה, כאשר שני רקדנים במעילי קפישון ארוכים כנזירים, עוברים בין הגופות וכמו מעירים אותם מהתרדמת. רקדן בודד קם, ובהדרגה מצטרפים אליו הרקדנים, במכנסונים קצרים, והבנות במכנסונים וחזיות. הם מחפשים זה את זה, מבקשים למצוא את המוכר משכבר, מוצאים בני זוג לרגע, מחפשים ישועה מאי שם מעל קיר הרצועות השחורות מאחור.

אפשר לומר כי זהו המרקם הבסיסי של המבנה הכוראוגרפי שגינץ יוצר בכל המהלכים הבאים – חיפוש, תהייה, ניסוי. הקבוצה מתאחדת או מתפוררת – אבל תמיד שומרת על אופייה, בתנופות, בקפיצות, ובפתיחת מעברים ליחיד או לזוג, לנסות את כוחם אולי להנהיג, אולי רק להראות אפשרות של תחייה.

כך הדואט המרשים בביצועם של אלדר אלגרבלי ועדי שמשי, שאחד הנזירים מגלגל אותם אל הבמה כמין גולם שנפתח ומתעורר, או הדואט הגברי המרתק והאלים לכאורה של פיטר סטאר ומקסים בורדוסול, שהופך לסולו מצוין של סטאר. הוא הנקטע כאשר חמש רקדניות פורצות פנימה, תוקפות וסוגרות עליו במעגל כמחפשות בו את אותות החיים.

הבנים מצטרפים, ותחושת הדרמה גוברת, ושוב דואט נהדר של אלגרבלי, הפעם עם עלמה לאואר, שניהם במיטבם, ואחר כך שני קטעי סולו יפים של אלגרבלי ואחריו של לוקאס הרבינג-מולר שנמשך אל תוך דואט שלו עם גיל עמישי. קטעי הסולו והדואטים האלה הם העורקים החיים, גם אם מדממים, של היצירה. כדאי מאוד להדגישם אף יותר באמצעות הידוק וקיצור של האנסמבלים הגדולים שמעכבים את המסע המחולי אל הסיום.

בסיכום, במכלול שלה הכוראוגרפיה שיצר תמיר גינץ ב״לא נודע!״ מתמודדת יפה במבע הרעיוני, ובדרך כלל בתנועה משוכללת ובביצוע חי ואנרגטי. תחושת האירועים שהיו, שהווים, ושיהיו, מובנית בה במתח הנשמר ברגעים שיש בהם ביטוי מובהק של כאוס, של מאבק, ובעיקר של חיפוש אחר קרני אור, והבהובים קלים של תקווה.