"פנים לבנות": מופע של ניגודים וקתרזיס
התוכנית החדשה של להקת המחול קמע, מורכבת מצמד יצירות המשלימות זו את זאת ■ "פנים לבנות", המטלטלת של המנהל האמנותי של הלהקה תמיר גינץ, שפותחת את המופע ו"גנאווה", יצירתו הענוגה של הכוריאוגרף הספרדי נאצ`ו דואטו, החותמת אותו
התוכנית החדשה של להקת קמע מעבירה את הקהל מסע בין תסכול לתקווה, בין כאב לריפוי, בין המפורק לשלם.
בבסיסה מופע המורכב משתי יצירות – שתיהן עגולות ומאד מנומקות, אך בה בעת, שונות מאד זו מזו: הראשונה "פנים לבנות" מאת המנהל האמנותי של הלהקה תמיר גינץ והשנייה – "גנאווה", יצירתו הוותיקה של הכוריאוגרף הספרדי נאצ`ו דואטו.
מהרגע הראשון ועד לסיומה של היצירה "פנים לבנות", היא אינה נותנת הנחות לצופה. היא מחזיקה אותו דרוך במצב קבוע של חוסר מנוחה. זו יצירה שמתארת דיסטופיה – מציאות קשה, מנוכרת של עוינות בין אדם לאדם, בין אדם לסביבה ובין האדם לעצמו.
היצירה מלווה בוידאו ארט שמציג פנים המביעות תסכול, צעקה וסבל, פנים שהסבל שניבט מהן – מעוות אותן.
עיוות זה מתוחזק במוזיקה שלא מספקת ולו לרגע שקט לאוזן – היא נשמעת בעוצמה גבוהה וטורדת את עור התוף בצרימות שלה, כל אלה הם למעשה הקרקע למה שקורה לגוף הרקדנים – התנועות מעוותות ונראות על סף הלא טבעיות. גופם מתעקל ומגיע לסף היכולת שלו – כשל אדם הסובל מכאבי תופת.
הפיזיות של הריקוד קשה, החיבורים בין הרקדנים דומה לקרב – הן במבטים הרושפים, והן במאבקים, בזיעה הניגרת ובחוסר השקט התמידי שאין לו קתרזיס.
מוטיב בולט ביצירה הוא כיסוי הפנים — לא פעם הרקדנים מכסים ומסתירים את פניהם בידיהם, וצועדים אחוזי תזזית לאורך הבמה כולה, כמו מבקשים לרמוז לצופה על הקושי שלהם להביט במציאות.
אסוציאטיבית מדובר במראות שמזכירים אסירים, אולי שבויים, מעין אנלוגיה מטלטלת לחטופי השבעה באוקטובר. זו יצירה לא מתחנפת שבועטת ישר לפנים ובעיקר לקרביים.
היצירה השנייה של הערב זה שונה כל כך במהותה שהיא מושלמת לערב שכזה. מדובר ביצירתו של נאצ׳ו דואטו – "גנאווה", אותה יצר ב-2005 עבור להקת המחול המודרני "האברד סטריט דאנס שיקגו", בבחינת פרשנות של אדריכלות לריקוד.
היצירה רכה ועגולה, המוזיקה המרוקאנית, שמקורה בעבדים אפריקאים מהסאב־סהרה והחיבורים בין הרקדנים יוצרים את הערבסקות של ספרד וצפון אפריקה.
זוהי יצירה מנחמת, פסטורלית, כמעט אוטופית – של עולם מלא בנחמה.
מה שמעניין הוא שלמרות שהתנועות ביצירה הן מודרניות – התחושה המתקבלת היא דווקא של מחול קלאסי – מן ריחוף תמידי שיוצר צורות – מפרק ובונה אותן מחדש – כמו קליידוסקופ מלא בצבעים וצורות.
"גנאווה", היא למעשה הקתרזיס של ״פנים לבנות״, ולכן הבחירה של להקת המחול קמע לאחד את שתיהן למופע בערב אחד היא כל כך נכונה.
רקדני הלהקה מעבר ליכולת הגופנית היוצאת מהכלל, מוכיחים בערב הזה מנעד רחב של יכולות פיזיות ומשחקיות. הריקוד המודרני הפך להיות בית של פרפורמרים מאד מגוונים, מאד שונים האחד מהשני, אשר יוצרים משהו שהוא מעבר לריקוד – הם יוצרים חוויה.